יותר מבירה 🍺, מקטרת 🚬 , סכין 🍽️ומזלג: האם הלשכה הגדולה נולדה כסתם מועדון חברים?

בלונדון התוססת של ראשית המאה ה-18, ריח חריף של עשן מקטרות, שיכר אייל וקפה קלוי טרי מילא את החללים האפלוליים של הפונדקים ובתי הקפה באזור קתדרלת סנט פול. באותן שנים ממש פרחה באנגליה תופעה חברתית סוחפת: מועדוני השיח והרעים. גברים ממעמדות שונים חיפשו מקלט שבו יוכלו לשבת יחד, לאכול, לשתות ולשוחח מבלי שהשסעים הפוליטיים והדתיים העמוקים של התקופה יחדרו פנימה.

באקלים חברתי זה בדיוק, ביום יוחנן המטביל בשנת 1717, התכנסו נציגי ארבע לשכות לונדוניות בפונדק "האווז והרשת" (Goose and Gridiron) והקימו לראשונה את ה-Grand Lodge (לשכה גדולה – הגוף המרכזי והריבוני המאגד ומפקח על לשכות הבנייה החופשית באזור נתון). מפגש מכונן זה הוביל חוקרים רבים לתהות: האם הבנייה החופשית הספקולטיבית לא הייתה בראשיתה אלא עוד מועדון חברתי במסווה, או אולי קרן סיוע הדדית?

חוקר המסדר הנודע ג'ורג' ויליאם ספת' (G. W. Speth) הציג בעבר עמדה שלפיה למעט טקסים מיסטיים צנועים, הלשכות המוקדמות היו במהותן Convivial Societies (אגודות חברתיות עליזות / אגודות רעים – מושג מתוך התרבות הבריטית של המאות ה-17 וה-18 המתאר התאגדויות סביב אירוח, שולחן אוכל, שיח ומשתה). באותם ימים לא היו בנמצא היכלים מפוארים; הפונדקים ובתי המרזח היו ברירת המחדל הטבעית היחידה להתכנסות קבוצתית. הסופר ג'וזף אדיסון, מעורכי כתב העת The Spectator, היטיב לתאר את רוח הזמן בציינו כי האדם הוא "חיה חברתית" המבקשת באופן טבעי התכנסויות סביב אכילה ושתייה, שבהן אהבת החברה גוברת על רוח המחלוקת והסיעתיות.

עם זאת, ההנחה שהלשכה הגדולה הוקמה כדי לספק צורך במועדון חברים חוטאת למציאות ההיסטורית. בונה חופשי שנמשך בעיקר אל ההווי והסעודות – מי שכונה במסורת המסדרית לעיתים בלעג קל Knife and Fork Mason (בונה של סכין ומזלג – כינוי לחבר המתעניין בעיקר בשולחן הלבן ובסעודת האחווה ולא ברובד הפילוסופי והטקסי) – קיבל מענה מלא בלשכתו המקומית. מפגש מנהלי של לשכה גדולה ארבע פעמים בשנה בתוספת משתה שנתי אחד לא יכול היה להצדיק מהפכה ארגונית מקיפה שכזו.

רובד נוסף שנקשר באירוע נגע לצורך בעזרה הדדית. מתוך ארבע הלשכות המייסדות, שלוש היו מורכבות בעיקר מבעלי מלאכה ואומנים, שעבורם הקמת Friendly Society או Benefit Society (אגודת עזרה הדדית / קרן תמיכה הדדית – התאגדות שהעניקה רשת ביטחון כלכלית וסיוע כספי לחבריה ולמשפחותיהם בעת חולי, פטירה או משבר) הייתה צורך קיומי. עדות לכך נראית באגודה מסדרית-פרטית שנוסדה ב-1737, וכללה קובץ תקנות מדוקדק בן 66 עמודים עבור בונים חופשיים עד גיל 40 המקפידים על תשלום חובותיהם, שזיכה חבר במענק כספי עם פטירת רעייתו. אגודה זו זנחה ברבות השנים את מנגנון הביטוח ההדדי, הפכה ללשכה רגילה (בשם "Vacation Lodge"), ולבסוף נסגרה ב-1801.

בסופו של דבר, הבונים החופשיים של 1717 אימצו את המסגרות הנוחות והמוכרות של זמנם – הפונדק, המועדון והערבות הכלכלית – ככלים חומריים בלבד. הלשכה הגדולה לא קמה כדי לייצר עוד מועדון עליז או קרן עזרה מקומית, אלא כדי לכונן מבנה סמכותי וסמלי עמוק, המאחד אנשים מרקעים שונים סביב עקרונות מוסר, סובלנות והתפתחות אישית ורוחנית.

מחקר ותובנות היסטוריות מודרניים

המחקר האקדמי המודרני (ובראשו עבודותיהם של חוקרי תנועת הנאורות דוגמת מרגרט ג'ייקוב וג'ון מוניון, לצד פרסומי לשכת המחקר Quatuor Coronati No. 2076) רואה בהתפתחות זו חלק מרכזי מעליית המרחב הציבורי של עידן הנאורות (The Enlightenment Public Sphere).

כפי שהראה הסוציולוג יורגן הברמאס, בתי הקפה והלשכות של ראשית המאה ה-18 היו חללים שוויוניים ראשונים מסוגם שבהם הייחוס המעמדי נדחק לטובת שיח רציונלי. המסמכים ההיסטוריים מאשרים כי בעוד שמפגשי הלשכות סיפקו מענה לצורכי אחווה וביטחון חברתי של אומנים ובורגנים, ייסוד הלשכה הגדולה ייצג מעבר מובהק מאיגודים מקומיים אקראיים לגוף רעיוני בעל סטנדרטיזציה טקסית, חוקה כתובה ושאיפה אוניברסלית.

האם בעידן הדיגיטלי המנוכר של ימינו, הצורך האנושי באחווה פשוטה סביב שולחן – אותה מהות ראשונית של שיחה כנה וסעודת רעים – נותר כלי חינוכי ורוחני שווה ערך לעבודה הטקסית והפילוסופית שבהיכל?