ארבעת הפונדקים שהולידו את הבנייה החופשית המודרנית:
מבעלי מלאכה ועד לאנשי רוח ואצולה
בלונדון
של תחילת המאה ה־18, בין סמטאות האבן הצרות של העיר המתפתחת, התכנסו ארבע לשכות
מסוניות קטנות בתוך פונדקים ובתי מרזח מוכרים. המפגש
המפורסם ביניהן ביומו של יוחנן המטביל (St. John the Baptist's Day) בשנת
1717 הוביל להקמת הלשכה הגדולה הראשונה – אירוע היסטורי מכונן שנחשב בעיני רבים
לראשית הבנייה החופשית המודרנית. אולם, מבט מעמיק אל אותם ארבעה מוקדים חושף את המתח החברתי
והרעיוני המרתק שפיעם בהם: המעבר ההדרגתי מאנשי מקצוע מעשיים לפילוסופים, חוקרים
ואנשי אצולה.
במרכז התמורה הזו ניצבה לשכת פונדק "הקנקן והענבים" (The Rummer and Grapes, Westminster, מס' 4 במקור). בניגוד מוחלט לאחיותיה, לשכה זו כבר לא החזיקה בקשר של ממש למקצוע הבנייה הפיזי. חבריה השתייכו לקבוצה שנודעה כ"בונים מקובלים וספקולטיביים" (Accepted and Speculative Masons) – אישים שהתקבלו למסדר ללא רקע במלאכת הבנייה, ומצאו בסמלי הבנאים מטאפורות מוסריות לעידון הנפש ותיקון החברה. כאשר נחשפת רשימת חבריה בשנת 1723, הנשיא (Master) העומד בראשה הוא הדוכס מריצ'מונד (Duke of Richmond), ובין שורותיה יושבים אריסטוקרטים ומשכילים. מלשכה זו צמחו האדריכלים הרעיוניים של המסדר: ג'ורג' פיין (George Payne), הנשיא הגדול השני; ד"ר ג'ון תאופיליוס דזאגוליה (Dr. John Theophilus Desaguliers), הנשיא הגדול השלישי ומדען נודע; וד"ר ג'יימס אנדרסון (Dr. James Anderson), מחבר ספר החוקות (Book of Constitutions) – הקודקס ההיסטורי, האתי והמנהלי שהסדיר את פעילות הלשכות. הלשכה שינתה את שמה לימים ללשכת "הקרן הישנה" (Old Horn Lodge), לאחר מכן ללשכת "סומרסט האוס" (Somerset House Lodge, 1774), ומשנת 1828 היא פועלת כ"לשכת בית סומרסט המלכותי ואינוורנס" (Royal Somerset House and Inverness Lodge No. 4).
לעומתה, שלוש הלשכות האחרות שימרו בסיס מסורתי מובהק של "בונים מעשיים" (Operative Masons) – בעלי מלאכה פיזיים מסתתי אבן, נגרים ונפחים. עדות חיה לכך היא שבשש השנים הראשונות לקיומה של הלשכה הגדולה, תפקידי המפקחים הבכירים – המפקחים הגדולים (Grand Wardens, מפקח ראשון ומפקח שני) – אוישו ברובם על ידי אותם בעלי מקצוע ואומנים:
- לשכת פונדק "האווז והאסכלה" (The Goose and
Gridiron, St Paul’s Churchyard): שכנה בחצר קתדרלת סנט פול והייתה
מורכבת בעיקר מאומנים ומבעלי מלאכה. היא פעלה לאורך השנים ברצף מפואר,
כיהנה לתקופה כ"לשכת רבי־בונים" (Masters’ Lodge) – מסגרת ייעודית להענקת דרגת רב־בונה (Master Mason) בתקופה שבה מרבית הלשכות פעלו בדרגות הנמוכות יותר – ומאז
1770 היא נושאת בכבוד את השם "לשכת קדמוניות" (Lodge of Antiquity
No. 2). ברשימת הקדימות הרשמית מקדימות אותה רק לשכת הנאמנים הגדולים (Grand Stewards' Lodge) ולשכת הנשיאים הגדולים (Grand Masters' Lodge
No. 1).
- לשכת פונדק "עץ התפוח" (The Apple Tree
Tavern, Covent Garden): התכנסה בקובנט גארדן והעניקה למסדר את נשיאו הגדול הראשון – אנתוני סאייר
(Antony Sayer). לימים התמזגה לשכת מלאכה זו ונקראה
לשכת "העוז וקמברלנד הישנה" (Lodge of Fortitude
and Old Cumberland). אף על פי שבמקור הייתה השלישית בסדר הקדימות, היא נדחקה בשנת 1729 למספר
11 ולאחר איחוד הלשכות הגדולות של 1813 למספר 12, בעקבות צעד מנהלתי מיותר
שבו ביקשה כתב כינון ("Constitution") מחודש מהלשכה הגדולה.
- לשכת פונדק "הכתר" (The Crown, Drury Lane): לשכה מסורתית שפעלה ברחוב דרורי
ליין, אך למרבה הצער לא האריכה ימים; פעילותה פסקה בשנת 1736, וניסיון
להחיותה בשנת 1752 כשל.
החיבור
בין הידיים העמלות של גילדות הבנאים לבין המחשבה החופשית של תנועת הנאורות יצר את
ההרמוניה המסונית: מעבר מבניית היכלות חומריים מאבן אל עבר בניית היכל רוחני
ומוסרי בנפש האדם.
במשך שנים רבות רווחה במחקר המסוני "תיאוריית המעבר" (Transition Theory), אשר גרסה כי הלשכות המעשיות הישנות דעכו בהדרגה עקב ירידת קרנן של גילדות הבנאים, ומשום כך פתחו את שעריהן לג'נטלמנים ואנשי רוח שהשתלטו על מוסדותיהן. עם זאת, היסטוריוגרפיה מודרנית ומחקרים אקדמיים של חוקרים כגון ג'ון המיל (John Hamill) ודייוויד סטיבנסון (David Stevenson) חושפים תמונה מורכבת ועשירה בהרבה:
- התפתחות מקבילה: לשכות כדוגמת "הקנקן והענבים" (No. 4) הוקמו כבר מיומן הראשון כמרחבים חברתיים־אינטלקטואליים עצמאיים עבור בונים מקובלים (Accepted Masons), ולא היו גלגול מאוחר של גילדת סתתי אבן מקומית.
- מרחב ניטרלי בעידן של שסעים: הצטרפותם של אנשי מדע מהחברה המלכותית (Royal Society) לצד
אנשי אצולה נבעה מהצורך האזרחי החיוני במרחב מפגש ניטרלי, המאפשר סובלנות
דתית ושיח פילוסופי חופשי, בעקבות השסעים והטראומות של מלחמת האזרחים
הבריטית.
הבנייה החופשית של 1717 לא נולדה רק מהתנוונות הגילדות הישנות, אלא מתוך מפגש יזום ומפרה בין אתוס העבודה והאחווה של המלאכה העתיקה לבין ערכי המדע, המוסר והנאורות.
כיצד בא לידי ביטוי כיום המתח המפרה שבין "הבונה המעשי" – המדגיש את המסורת, המשמעת וכלי העבודה הגולמיים – לבין "הבונה הרעיוני" השואף למחקר, פילוסופיה והעמקה רעיונית? האם לדעתכם האיזון בין שני הקטבים הללו נשמר בעבודת הלשכות בימינו?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה