מפונדק מקומי למסדר עולמי: כיצד כבשה הלשכה הגדולה הראשונה את גבולות לונדון?

 

 כשאנו חושבים כיום על הבנייה החופשית, עולה לנגד עינינו ארגון חובק עולם, עם רשת ענפה של לשכות, סמכויות שיפוט מוסדרות ומבנה מנהלי גלובלי. אולם ביוני 1717, בעת שהתכנסו חברי "ארבע הלשכות הישנות" בפונדק "האווז והאסכלה" (Goose and Gridiron) בלונדון כדי לכונן את הלשכה הגדולה הראשונה (Premier Grand Lodge – הגוף הניהולי המרכזי שהוקם על ידי ארבע לשכות ותיקות בלונדון, ונחשב לערש הבנייה החופשית המודרנית), המציאות הייתה צנועה, מקומית ואינטימית לאין שיעור.

 באותם ימים, תחום השיפוט (Jurisdiction ) של הגוף החדש בקושי חצה שטח של כשלושה מיילים רבועים! לונדון של תחילת המאה ה-18 הייתה שונה לחלוטין מזו שאנו מכירים כיום. מרחק הליכה קצר מזרחה, צפונה או מערבה ממרכז העיר הוביל ישירות לשדות פתוחים, כרי מרעה וביצות. המייסדים הלכו למעשה בעקבות מסורת עתיקה של גילדת הבנאים העירונית (London Company of Masons), שסמכותה המקורית השתרעה על פני רדיוס של שבעה מיילים בלבד.

 יתרה מזאת, הלשכות המייסדות ראו בעצמן גופים עצמאיים הקיימים מקדמת דנא (Time Immemorial – מונח מן המשפט המקובל המציין זמן קדום מעבר לזיכרון הכתוב, ובמסורת המסונית מתאר לשכות שפעלו עוד בטרם הקמת לשכות גדולות ונהנו מזכות פנימית טבעית להתכנס ולפעול). הן לא העלו בדעתן לכפות מרות על לשכות אחרות, נחו מרוצות מחלקן, ואף לא שיערו כיצד או מדוע יוקמו לשכות חדשות תחת חסותן.

 אך הדינמיקה השתנתה במהירות. בתוך שנים ספורות גובשו מנגנונים סדורים לחניכה וכינון של לשכות חדשות, ולהצטרפותן של לשכות ותיקות אל הדגל המשותף. תחום ההשפעה של הלשכה הגדולה הורחב תחילה לרדיוס של עשרה מיילים ולגבולות תחומי רישומי התמותה (Bills of Mortality – הגדרה עירונית-מנהלית היסטורית שמקורה במאה ה-16 למעקב אחר מגפות, אשר שימשה להגדרת מרחב המטרופולין של לונדון וסביבותיה), ומשם פרץ עד מהרה אל ערי השדה והפרובינציות.

 עדות חזותית מרתקת לצמיחה המסחררת הזו מוצגת בתחריט המפורסם מתוך ספרו של ברנאר פיקאר (Cérémonies et coutumes religieuses de tous les peuples du monde, 1735). ברקע הטקס המסוני ניצב לוח מונומנטלי המציג את רשימת הלשכות החרוטה (Engraved List of Lodges – לוחות חרוטים שהחלו להופיע בשנות ה-20 של המאה ה-18, ופירטו את הלשכות הסדירות, מספריהן ופונדקי המפגש שלהן). על הקיר מופיעות לא פחות מ-129 לשכות פעילות, מסודרות בשש שורות, כשמעליהן מתנוסס דיוקנו של סר ריצ'רד סטיל (Sir Richard Steele) הסיבה לכך לא ממש ברורה. כך, מהתכנסות צנועה של בנאים בין סמטאותיה של עיר קטנה, צמח הגרעין שהפך לארגון לאומי ובינלאומי הפרוס כיום על פני תבל כולה.

 מחקרים מודרניים של חוקרי תולדות הבנייה החופשית (דוגמת אלה של לשכת המחקר Quatuor Coronati מס' 2076) מצביעים על כך שהפריצה המהירה של הלשכה הגדולה מעבר לגבולותיה המקוריים נבעה ישירות מהצטרפותם של אנשי אצולה, מלומדים ואנשי מדע מקרב "החברה המלכותית" (Royal Society). דמויות מרכזיות, ובראשן ד"ר ג'ון תיאופילוס דזאגולייה (John Theophilus Desaguliers), הובילו סטנדרטיזציה טקסית ומנהלית ששינתה את אופי הלשכות – ממפגשי אחווה מקומיים בפונדקים למוסדות בעלי תהודה ציבורית ותרבותית רחבה, שהצריכו אמצעי רישום והפצה מודפסים וחרוטים כפי שהונצחו בעבודותיהם של ג'ון פיין וברנאר פיקאר.

 בעידן שבו אנו מחוברים בקלות לכל קצוות תבל, האם לדעתכם שמירת האופי האינטימי, הקהילתי והמקומי של הלשכה – בדיוק כפי שהיה בראשית דרכה – היא עדיין הלב הפועם והחשוב ביותר של החוויה המסונית?