כאשר אנו חושבים על הבנייה החופשית הממוסדת כיום, אנו נוטים לדמיין מבנה ארגוני מורכב, מסורת ארוכת שנים והדר היסטורי. אולם, בימיה הראשונים, הלשכה הגדולה (Grand Lodge) הייתה ארגון צנוע למדי. נושאי המשרה היחידים בה היו נשיא גדול (Grand Master – נושא המשרה העליון העומד בראש הלשכה הגדולה, תואר ששימש באותן שנים גם בחצרות מלוכה ומסדרים היסטוריים כמו הטמפלרים), אשר נבחר מדי שנה, ושני מפקחים (Wardens – נושאי משרה בכירים המסייעים לנשיא). חברי הלשכה הגדולה היו הנשיאים והמפקחים של "ארבע הלשכות הישנות" שייסדו אותה, יחד עם נציגי לשכות שהצטרפו אליה לאחר מכן.
הלשכות הפרטיות באותה תקופה התנהלו בפשטות חלוצית. הנהגתן כללה נשיא נכבד מאוד (Right Worshipful Master), מזכיר (Secretary), ולעתים גזבר (Treasurer), שומר סף (Tyler – האח השומר על דלת הלשכה מבחוץ מפני כניסת זרים), וכלכלים (Stewards) שמקובל כיום לתרגם למארחים. מעניין לציין שעד שנת 1813, במידה ומונה גזבר ללשכה, מעמדו נחשב זוטר מזה של המזכיר. גם התואר "נשיא גדול" לא היה המצאה מסונית חדשה; הספרות של המאות ה-15 עד ה-17 מלאה באזכורים לתואר זה בהקשרים אחרים, כגון הקרדינל תומאס וולזי (Thomas Wolsey) שכינה את אן דה מונמורנסי (Anne de Montmorency) כנשיא גדול, או Otto von Kerpen מיסד המסדר הטבטוני.
הדרמה האמיתית של אותן שנים מעצבות טמונה בסיפורם של הנשיאים הגדולים הראשונים שהובילו את המסדר – אנתוני סייר (Antony Sayer), ג'ורג' פיין (George Payne) וג'ון תאופילוס דזגולייה (John Theophilus Desaguliers), שהיו הנשיאים הגדולים היחידים באותה תקופה שלא היו בני מלוכה או אצולה.
אנתוני סייר (Antony Sayer), הנשיא הגדול הראשון, היה אדם ממעמד מכובד אך לא אדם עשיר. הגורל לא שפר עליו, והוא נרשם בהיסטוריה כבונה החופשי הראשון שהגיש ללשכה הגדולה בקשה לסיוע כלכלי (Relief – עזרה וסעד חומרי, ממידות היסוד של הבנייה החופשית בה חולקים סיוע לאחים במצוקה) – וזו אף לא הייתה הפעם היחידה בחייו שנזקק לעזרה זו. את ימיו סיים בתפקיד הצנוע של שומר סף (Tyler) בלשכת "קינגס ארמס" (King's Arms Lodge).
לעומתו, מי שבאמת הותיר את חותמו על עיצוב המסדר המודרני היה דזגולייה (John Theophilus Desaguliers). דזגולייה, יליד צרפת שהובא לאנגליה בגיל שנתיים, היה איש אשכולות, פרופסור באוקספורד ותלמידו המובהק של סר אייזק ניוטון (Isaac Newton). השכלתו המדעית העמוקה לא רק שעיצבה את הפילוסופיה של המסדר, אלא גם הובילה אותו לחזון מדעי עוצר נשימה: במהדורת 1744 של ספרו, הוא למעשה חזה את תורת החלקיקים ואת האפשרות לביקוע האטום. הוא כתב כי אם החלקיקים המקוריים המרכיבים את החומר "יישברו, יישחקו או יופחתו, הרי שטבעם של הדברים הגשמיים... עשוי להשתנות" – נבואה מדעית מדהימה שנכתבה כמאתיים שנה לפני שהתממשה.
ההיסטוריוגרפיה המסונית המודרנית רואה בשלישיית הנשיאים הגדולים הראשונים את הגשר המכריע שבין הלשכות המוקדמות (הבנייה המעשית והמעבר) לבין הבנייה החופשית הפילוסופית המודרנית. בעוד שסייר ייצג את "הדור הישן" והצנוע יותר, דזגולייה, כעמית החברה המלכותית (Royal Society), הוביל מהפכה של ממש. הוא הפך את הלשכות למרכזים של נאורות, חשיבה רציונלית וסקרנות מדעית. שילובו של עקרונות המדע הניוטוני לתוך המסגרת המסונית הוא שהעניק למסדר את אופיו האוניברסלי, המדגיש את חיפוש האור והידע האינטלקטואלי.
כשאנו מביטים על דרכם של הנשיאים הגדולים הראשונים – מאנתוני סייר (Antony Sayer) שסיים את חייו כשומר סף הנזקק לסיוע (Relief), ועד לגאונות המדעית המבריקה של דזגולייה (John Theophilus Desaguliers) – מה לדעתכם מעצב יותר את אופייה של הלשכה שלנו כיום: הערבות ההדדית והעזרה ביום פקודה, או השאיפה המתמדת לידע, נאורות והתפתחות אינטלקטואלית?
כאשר אנו חושבים על הבנייה החופשית הממוסדת כיום, אנו נוטים לדמיין מבנה ארגוני מורכב, מסורת ארוכת שנים והדר היסטורי. אולם, בימיה הראשונים, הלשכה הגדולה (Grand Lodge) הייתה ארגון צנוע למדי. נושאי המשרה היחידים בה היו נשיא גדול (Grand Master – נושא המשרה העליון העומד בראש הלשכה הגדולה, תואר ששימש באותן שנים גם בחצרות מלוכה ומסדרים היסטוריים כמו הטמפלרים), אשר נבחר מדי שנה, ושני מפקחים (Wardens – נושאי משרה בכירים המסייעים לנשיא). חברי הלשכה הגדולה היו הנשיאים והמפקחים של "ארבע הלשכות הישנות" שייסדו אותה, יחד עם נציגי לשכות שהצטרפו אליה לאחר מכן.
הלשכות הפרטיות באותה תקופה התנהלו בפשטות חלוצית. הנהגתן כללה נשיא נכבד מאוד (Right Worshipful Master), מזכיר (Secretary), ולעתים גזבר (Treasurer), שומר סף (Tyler – האח השומר על דלת הלשכה מבחוץ מפני כניסת זרים), וכלכלים (Stewards) שמקובל כיום לתרגם למארחים. מעניין לציין שעד שנת 1813, במידה ומונה גזבר ללשכה, מעמדו נחשב זוטר מזה של המזכיר. גם התואר "נשיא גדול" לא היה המצאה מסונית חדשה; הספרות של המאות ה-15 עד ה-17 מלאה באזכורים לתואר זה בהקשרים אחרים, כגון הקרדינל תומאס וולזי (Thomas Wolsey) שכינה את אן דה מונמורנסי (Anne de Montmorency) כנשיא גדול, או Otto von Kerpen מיסד המסדר הטבטוני.
הדרמה האמיתית של אותן שנים מעצבות טמונה בסיפורם של הנשיאים הגדולים הראשונים שהובילו את המסדר – אנתוני סייר (Antony Sayer), ג'ורג' פיין (George Payne) וג'ון תאופילוס דזגולייה (John Theophilus Desaguliers), שהיו הנשיאים הגדולים היחידים באותה תקופה שלא היו בני מלוכה או אצולה.
אנתוני סייר (Antony Sayer), הנשיא הגדול הראשון, היה אדם ממעמד מכובד אך לא אדם עשיר. הגורל לא שפר עליו, והוא נרשם בהיסטוריה כבונה החופשי הראשון שהגיש ללשכה הגדולה בקשה לסיוע כלכלי (Relief – עזרה וסעד חומרי, ממידות היסוד של הבנייה החופשית בה חולקים סיוע לאחים במצוקה) – וזו אף לא הייתה הפעם היחידה בחייו שנזקק לעזרה זו. את ימיו סיים בתפקיד הצנוע של שומר סף (Tyler) בלשכת "קינגס ארמס" (King's Arms Lodge).
לעומתו, מי שבאמת הותיר את חותמו על עיצוב המסדר המודרני היה דזגולייה (John Theophilus Desaguliers). דזגולייה, יליד צרפת שהובא לאנגליה בגיל שנתיים, היה איש אשכולות, פרופסור באוקספורד ותלמידו המובהק של סר אייזק ניוטון (Isaac Newton). השכלתו המדעית העמוקה לא רק שעיצבה את הפילוסופיה של המסדר, אלא גם הובילה אותו לחזון מדעי עוצר נשימה: במהדורת 1744 של ספרו, הוא למעשה חזה את תורת החלקיקים ואת האפשרות לביקוע האטום. הוא כתב כי אם החלקיקים המקוריים המרכיבים את החומר "יישברו, יישחקו או יופחתו, הרי שטבעם של הדברים הגשמיים... עשוי להשתנות" – נבואה מדעית מדהימה שנכתבה כמאתיים שנה לפני שהתממשה.
ההיסטוריוגרפיה המסונית המודרנית רואה בשלישיית הנשיאים הגדולים הראשונים את הגשר המכריע שבין הלשכות המוקדמות (הבנייה המעשית והמעבר) לבין הבנייה החופשית הפילוסופית המודרנית. בעוד שסייר ייצג את "הדור הישן" והצנוע יותר, דזגולייה, כעמית החברה המלכותית (Royal Society), הוביל מהפכה של ממש. הוא הפך את הלשכות למרכזים של נאורות, חשיבה רציונלית וסקרנות מדעית. שילובו של עקרונות המדע הניוטוני לתוך המסגרת המסונית הוא שהעניק למסדר את אופיו האוניברסלי, המדגיש את חיפוש האור והידע האינטלקטואלי.
כשאנו מביטים על דרכם של הנשיאים הגדולים הראשונים – מאנתוני סייר (Antony Sayer) שסיים את חייו כשומר סף הנזקק לסיוע (Relief), ועד לגאונות המדעית המבריקה של דזגולייה (John Theophilus Desaguliers) – מה לדעתכם מעצב יותר את אופייה של הלשכה שלנו כיום: הערבות ההדדית והעזרה ביום פקודה, או השאיפה המתמדת לידע, נאורות והתפתחות אינטלקטואלית?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה