מארבעה פונדקים בלונדון לתנועה עולמית: הולדתה של הלשכה הגדולה הראשונה
בראשית המאה ה-18 הלכו גילדות הבונים האופרטיביים (Operative Stonemasons) ושקעו. כתבי היד והתקנות המסורתיות שלהן - המוכרים כיום במסורת המסונית בשם "חובות קדומים" או כתבי היד העתיקים (Old MS. Charges / Manuscript Constitutions, ) - קבצי תקנות מוסריות והיסטוריה מיתית מימי הביניים ששימשו בסיס לתקנון המסדר) - כבר לא התאימו למציאות החברתית המשתנה. אותם כתבים נכתבו לתקופה אחרת, לאנשים אחרים ולתנאים שחלפו מן העולם. מתוך הבנה זו, התעורר בקרב האחים הרצון לגבש מערכת חוקים חדשה, אשר לאורה ניתן יהיה להסדיר, לקבוע ולנהל את כלל ענייני האומנות (Craft).
המרחב הגיאוגרפי שבו פעלה אותה התאגדות צנועה היה זעיר: מחצר כנסיית סנט פול (St Paul's Churchyard) במזרח ועד לצ'אנל רו בווסטמינסטר (Channel Row, Westminster) במערב — מרחק של פחות משני מיל בקו אווירי. אף על פי כן, מגרעין מקומי ומצומצם זה צמחה הבנייה החופשית הסמלית (Symbolic Freemasonry) כרשת עולמית חובקת ארצות.
נקודת המפנה החלה בשנת 1716, כאשר נציגי ארבע הלשכות נועדו בפונדק עץ התפוח (Apple Tree Tavern) ברחוב צ'ארלס שבקובנט גרדן (Charles-Street, Covent-Garden). שלוש הלשכות הנוספות פעלו בפונדק האווז והאסכלה (Goose and Gridiron Ale-house) בסמוך לחצר כנסיית סנט פול, פונדק הכתר (Crown Ale-house) ברחוב פרקרס הסמוך לדרורי ליין (Parker's-Lane near Drury-Lane), ופונדק הגביע והענבים (Rummer and Grapes Tavern) בצ'אנל רו שבווסטמינסטר.
באותו מפגש ראשוני מינו האחים את הבנאי הוותיק ביותר שישב בראש האסיפה (Oldest Master Mason), והכריזו על עצמם כ"לשכה גדולה זמנית" (Grand Lodge pro Tempore, מונח שמקורו בלטינית המציין התכנסות מכוננת שבה נטלו הנציגים סמכות מנהיגותית זמנית למיסוד המבנה והכללים). האסיפה התכנסה "במתכונת ראויה וכהלכה" (Due Form, מונח מסוני מסורתי המציין כי טקס, אספה או פעילות נערכו בהתאם לכללי הטקס והסדר המחייב). מטרתם העיקרית הייתה לייסד מחדש את האספה הרבעונית של נושאי המשרה (Quarterly Communication, מפגש מנהלי וטקסי המתקיים ארבע פעמים בשנה שבו מתכנסים נציגי הלשכות עם נושאי המשרה הגדולים), לקיים אספה שנתית וסעודת אחים חגיגית (Annual Assembly and Feast), ולבחור מקרבם נשיא גדול (Grand Master, העומד בראש הלשכה הגדולה והמסדר), שישמש "מרכז של אחדות והרמוניה" (Center of Union and Harmony), עד שיזכו לחסותו של אח בעל מעמד אצילי (Noble Brother).
ההכרעה ההיסטורית הבשילה ביום יוחנן המטביל (St John Baptist's Day), בשנה השלישית למלכות ג'ורג' הראשון (King George I), ב-24 ביוני 1717. האסיפה והסעודה נערכו בפונדק האווז והאסכלה. עוד לפני הסעודה הציג נשיא האסיפה רשימת מועמדים, ובהרמת ידיים נבחר אנתוני סאייר (Mr Antony Sayer, Gentleman) לכהן כנשיא הגדול הראשון. לצידו הושבעו קפטן ג'וזף אליוט (Capt. Joseph Elliot) וג'ייקוב למבל הנגר (Mr Jacob Lamball, Carpenter) כמפקחים גדולים (Grand Wardens, נושאי המשרה הבכירים המסייעים לנשיא הגדול בניהול הלשכה והמסדר).
מיד לאחר בחירתם הוענקו להם סמלי המשרה והסמכות, והאסיפה כולה בירכה אותם וחלקה להם כבוד. מיד עם כניסתו לתפקיד, הורה הנשיא הגדול סאייר לנשיאי הלשכות ולמפקחיהן להתכנס מדי רבעון באספה רשמית בכל מקום שיקבע בזימון שיפיץ השמש (Tyler, נושא המשרה המופקד על אבטחת שערי הלשכה והעברת זימונים רשמיים לאחים). בכך הונחה אבן הפינה למבנה הארגוני של הבנייה החופשית המודרנית.
מחקר ותובנות היסטוריות
המחקר ההיסטורי הביקורתי בן-ימינו, הפועל בעיקר ברוח אסכולת לשכת המחקר העתיקה בעולם "קוואטור קורונטי" (Quatuor Coronati Lodge No. 2076), בוחן בקפידה את הראיות ששרדו אודות אירועי שנת 1717 והוא מזהה את הנקודות הבאות:
פער כרונולוגי משמעותי: כפי שמציין הטקסט, כל הידוע לנו על המפגש המכונן נשען על שני מקורות בלבד. המקור המרכזי הוא ספרו של ד"ר ג'יימס אנדרסון (Dr James Anderson), מחבר "ספר החוקות" (Constitutions of the Free-Masons). אנדרסון כלל את התיאור המפורט רק במהדורה השנייה של הספר, שפורסמה בשנת 1738 — כ-21 שנה לאחר האירוע — בעוד שהוא עצמו כלל לא נכח באותה אספה ב-1717.
עדות חלופית ושאלת שש הלשכות: המקור הכתוב השני הוא חיבור אנונימי משנת 1763 בשם תקציר לאוהבי הסודות Multa Paucis for Lovers of Secrets. חיבור זה טוען כי לאספה ביום יוחנן המטביל התייצבו נשיאים ומפקחים משש לשכות ולא מארבע. מרבית החוקרים המסוניים כיום גורסים כי מדובר אכן בארבע לשכות בלבד, אך קיומו של תיעוד חלופי מעיד על מסורות שונות שרווחו בלונדון באותה עת.
"תחייה" כמיתוס מכונן: אנדרסון השתמש במונח "החיו" (revived) ביחס לאספות הרבעוניות, כאילו מדובר בחידוש מנהג עתיק יומין. אולם, מחקרים ארכיוניים מעלים כי אין כל עדות כתובה לקיומן של "אספות רבעוניות" או לקיומו של מוסד לשכה גדולה לפני 1717. ככל הנראה מדובר בשימוש רטורי מכוון שנועד להעניק נופך של לגיטימציה מסורתית למוסד ארגוני חדש לחלוטין.
אם כך נראה שהאיחוד של שנת 1717 החליף את האוטונומיה המוחלטת של הלשכות המקומיות במבנה ריכוזי, בעל חוקה אחידה ומוסדות נבחרים. לדעתכם, האם המעבר ממבנה מבוזר למסגרת מרכזית ומפוקחת היה הכרחי להישרדותו של המסדר בעת החדשה, או שמא הוא צמצם משהו מרוח החופש והמגוון המקורי של הלשכות העתיקות?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה