ארבעת הפונדקים שהולידו את הבנייה החופשית המודרנית: מבעלי מלאכה ועד לאנשי רוח ואצולה

ארבעת הפונדקים שהולידו את הבנייה החופשית המודרנית:

מבעלי מלאכה ועד לאנשי רוח ואצולה

 

 

בלונדון של תחילת המאה ה־18, בין סמטאות האבן הצרות של העיר המתפתחת, התכנסו ארבע לשכות מסוניות קטנות בתוך פונדקים ובתי מרזח מוכרים. המפגש המפורסם ביניהן ביומו של יוחנן המטביל (St. John the Baptist's Day) בשנת 1717 הוביל להקמת הלשכה הגדולה הראשונה – אירוע היסטורי מכונן שנחשב בעיני רבים לראשית הבנייה החופשית המודרנית. אולם, מבט מעמיק אל אותם ארבעה מוקדים חושף את המתח החברתי והרעיוני המרתק שפיעם בהם: המעבר ההדרגתי מאנשי מקצוע מעשיים לפילוסופים, חוקרים ואנשי אצולה.

 במרכז התמורה הזו ניצבה לשכת פונדק "הקנקן והענבים" (The Rummer and Grapes, Westminster, מס' 4 במקור). בניגוד מוחלט לאחיותיה, לשכה זו כבר לא החזיקה בקשר של ממש למקצוע הבנייה הפיזי. חבריה השתייכו לקבוצה שנודעה כ"בונים מקובלים וספקולטיביים" (Accepted and Speculative Masons) – אישים שהתקבלו למסדר ללא רקע במלאכת הבנייה, ומצאו בסמלי הבנאים מטאפורות מוסריות לעידון הנפש ותיקון החברה. כאשר נחשפת רשימת חבריה בשנת 1723, הנשיא (Master) העומד בראשה הוא הדוכס מריצ'מונד (Duke of Richmond), ובין שורותיה יושבים אריסטוקרטים ומשכילים. מלשכה זו צמחו האדריכלים הרעיוניים של המסדר: ג'ורג' פיין (George Payne), הנשיא הגדול השני; ד"ר ג'ון תאופיליוס דזאגוליה (Dr. John Theophilus Desaguliers), הנשיא הגדול השלישי ומדען נודע; וד"ר ג'יימס אנדרסון (Dr. James Anderson), מחבר ספר החוקות (Book of Constitutions) – הקודקס ההיסטורי, האתי והמנהלי שהסדיר את פעילות הלשכות. הלשכה שינתה את שמה לימים ללשכת "הקרן הישנה" (Old Horn Lodge), לאחר מכן ללשכת "סומרסט האוס" (Somerset House Lodge, 1774), ומשנת 1828 היא פועלת כ"לשכת בית סומרסט המלכותי ואינוורנס" (Royal Somerset House and Inverness Lodge No. 4).

 לעומתה, שלוש הלשכות האחרות שימרו בסיס מסורתי מובהק של "בונים מעשיים" (Operative Masons) – בעלי מלאכה פיזיים מסתתי אבן, נגרים ונפחים. עדות חיה לכך היא שבשש השנים הראשונות לקיומה של הלשכה הגדולה, תפקידי המפקחים הבכירים – המפקחים הגדולים (Grand Wardens, מפקח ראשון ומפקח שני) – אוישו ברובם על ידי אותם בעלי מקצוע ואומנים:

• לשכת פונדק "האווז והאסכלה" (The Goose and Gridiron, St Paul’s Churchyard): שכנה בחצר קתדרלת סנט פול והייתה מורכבת בעיקר מאומנים ומבעלי מלאכה. היא פעלה לאורך השנים ברצף מפואר, כיהנה לתקופה כ"לשכת רבי־בונים" (Masters’ Lodge) – מסגרת ייעודית להענקת דרגת רב־בונה (Master Mason) בתקופה שבה מרבית הלשכות פעלו בדרגות הנמוכות יותר – ומאז 1770 היא נושאת בכבוד את השם "לשכת קדמוניות" (Lodge of Antiquity No. 2). ברשימת הקדימות הרשמית מקדימות אותה רק לשכת הנאמנים הגדולים (Grand Stewards' Lodge) ולשכת הנשיאים הגדולים (Grand Masters' Lodge No. 1).

 

• לשכת פונדק "עץ התפוח" (The Apple Tree Tavern, Covent Garden): התכנסה בקובנט גארדן והעניקה למסדר את נשיאו הגדול הראשון – אנתוני סאייר (Antony Sayer). לימים התמזגה לשכת מלאכה זו ונקראה לשכת "העוז וקמברלנד הישנה" (Lodge of Fortitude and Old Cumberland). אף על פי שבמקור הייתה השלישית בסדר הקדימות, היא נדחקה בשנת 1729 למספר 11 ולאחר איחוד הלשכות הגדולות של 1813 למספר 12, בעקבות צעד מנהלתי מיותר שבו ביקשה כתב כינון ("Constitution") מחודש מהלשכה הגדולה.

 

• לשכת פונדק "הכתר" (The Crown, Drury Lane): לשכה מסורתית שפעלה ברחוב דרורי ליין, אך למרבה הצער לא האריכה ימים; פעילותה פסקה בשנת 1736, וניסיון להחיותה בשנת 1752 כשל.

החיבור בין הידיים העמלות של גילדות הבנאים לבין המחשבה החופשית של תנועת הנאורות יצר את ההרמוניה המסונית: מעבר מבניית היכלות חומריים מאבן אל עבר בניית היכל רוחני ומוסרי בנפש האדם.

במשך שנים רבות רווחה במחקר המסוני "תיאוריית המעבר" (Transition Theory), אשר גרסה כי הלשכות המעשיות הישנות דעכו בהדרגה עקב ירידת קרנן של גילדות הבנאים, ומשום כך פתחו את שעריהן לג'נטלמנים ואנשי רוח שהשתלטו על מוסדותיהן. עם זאת, היסטוריוגרפיה מודרנית ומחקרים אקדמיים של חוקרים כגון ג'ון המיל (John Hamill) ודייוויד סטיבנסון (David Stevenson) חושפים תמונה מורכבת ועשירה בהרבה:

1. התפתחות מקבילה: לשכות כדוגמת "הקנקן והענבים" (No. 4) הוקמו כבר מיומן הראשון כמרחבים חברתיים־אינטלקטואליים עצמאיים עבור בונים מקובלים (Accepted Masons), ולא היו גלגול מאוחר של גילדת סתתי אבן מקומית. 

2. מרחב ניטרלי בעידן של שסעים: הצטרפותם של אנשי מדע מהחברה המלכותית (Royal Society) לצד אנשי אצולה נבעה מהצורך האזרחי החיוני במרחב מפגש ניטרלי, המאפשר סובלנות דתית ושיח פילוסופי חופשי, בעקבות השסעים והטראומות של מלחמת האזרחים הבריטית.

 הבנייה החופשית של 1717 לא נולדה רק מהתנוונות הגילדות הישנות, אלא מתוך מפגש יזום ומפרה בין אתוס העבודה והאחווה של המלאכה העתיקה לבין ערכי המדע, המוסר והנאורות.

כיצד בא לידי ביטוי כיום המתח המפרה שבין "הבונה המעשי" – המדגיש את המסורת, המשמעת וכלי העבודה הגולמיים – לבין "הבונה הרעיוני" השואף למחקר, פילוסופיה והעמקה רעיונית? האם לדעתכם האיזון בין שני הקטבים הללו נשמר בעבודת הלשכות בימינו?

מארבעה פונדקים בלונדון לתנועה עולמית: הולדתה של הלשכה הגדולה הראשונה

 מארבעה פונדקים בלונדון לתנועה עולמית: הולדתה של הלשכה הגדולה הראשונה

בראשית המאה ה-18 הלכו גילדות הבונים האופרטיביים (Operative Stonemasons) ושקעו. כתבי היד והתקנות המסורתיות שלהן - המוכרים כיום במסורת המסונית בשם "חובות קדומים" או כתבי היד העתיקים (Old MS. Charges / Manuscript Constitutions, ) - קבצי תקנות מוסריות והיסטוריה מיתית מימי הביניים ששימשו בסיס לתקנון המסדר) -  כבר לא התאימו למציאות החברתית המשתנה. אותם כתבים נכתבו לתקופה אחרת, לאנשים אחרים ולתנאים שחלפו מן העולם. מתוך הבנה זו, התעורר בקרב האחים הרצון לגבש מערכת חוקים חדשה, אשר לאורה ניתן יהיה להסדיר, לקבוע ולנהל את כלל ענייני האומנות (Craft).

המרחב הגיאוגרפי שבו פעלה אותה התאגדות צנועה היה זעיר: מחצר כנסיית סנט פול (St Paul's Churchyard) במזרח ועד לצ'אנל רו בווסטמינסטר (Channel Row, Westminster) במערב — מרחק של פחות משני מיל בקו אווירי. אף על פי כן, מגרעין מקומי ומצומצם זה צמחה הבנייה החופשית הסמלית (Symbolic Freemasonry) כרשת עולמית חובקת ארצות.

נקודת המפנה החלה בשנת 1716, כאשר נציגי ארבע הלשכות נועדו בפונדק עץ התפוח (Apple Tree Tavern) ברחוב צ'ארלס שבקובנט גרדן (Charles-Street, Covent-Garden). שלוש הלשכות הנוספות פעלו בפונדק האווז והאסכלה (Goose and Gridiron Ale-house) בסמוך לחצר כנסיית סנט פול, פונדק הכתר (Crown Ale-house) ברחוב פרקרס הסמוך לדרורי ליין (Parker's-Lane near Drury-Lane), ופונדק הגביע והענבים (Rummer and Grapes Tavern) בצ'אנל רו שבווסטמינסטר.

באותו מפגש ראשוני מינו האחים את הבנאי הוותיק ביותר שישב בראש האסיפה (Oldest Master Mason), והכריזו על עצמם כ"לשכה גדולה זמנית" (Grand Lodge pro Tempore, מונח שמקורו בלטינית המציין התכנסות מכוננת שבה נטלו הנציגים סמכות מנהיגותית זמנית למיסוד המבנה והכללים). האסיפה התכנסה "במתכונת ראויה וכהלכה" (Due Form, מונח מסוני מסורתי המציין כי טקס, אספה או פעילות נערכו בהתאם לכללי הטקס והסדר המחייב). מטרתם העיקרית הייתה לייסד מחדש את האספה הרבעונית של נושאי המשרה (Quarterly Communication, מפגש מנהלי וטקסי המתקיים ארבע פעמים בשנה שבו מתכנסים נציגי הלשכות עם נושאי המשרה הגדולים), לקיים אספה שנתית וסעודת אחים חגיגית (Annual Assembly and Feast), ולבחור מקרבם נשיא גדול (Grand Master, העומד בראש הלשכה הגדולה והמסדר), שישמש "מרכז של אחדות והרמוניה" (Center of Union and Harmony), עד שיזכו לחסותו של אח בעל מעמד אצילי (Noble Brother).

ההכרעה ההיסטורית הבשילה ביום יוחנן המטביל (St John Baptist's Day), בשנה השלישית למלכות ג'ורג' הראשון (King George I), ב-24 ביוני 1717. האסיפה והסעודה נערכו בפונדק האווז והאסכלה. עוד לפני הסעודה הציג נשיא האסיפה רשימת מועמדים, ובהרמת ידיים נבחר אנתוני סאייר (Mr Antony Sayer, Gentleman) לכהן כנשיא הגדול הראשון. לצידו הושבעו קפטן ג'וזף אליוט (Capt. Joseph Elliot) וג'ייקוב למבל הנגר (Mr Jacob Lamball, Carpenter) כמפקחים גדולים (Grand Wardens, נושאי המשרה הבכירים המסייעים לנשיא הגדול בניהול הלשכה והמסדר).

מיד לאחר בחירתם הוענקו להם סמלי המשרה והסמכות, והאסיפה כולה בירכה אותם וחלקה להם כבוד. מיד עם כניסתו לתפקיד, הורה הנשיא הגדול סאייר לנשיאי הלשכות ולמפקחיהן להתכנס מדי רבעון באספה רשמית בכל מקום שיקבע בזימון שיפיץ השמש (Tyler, נושא המשרה המופקד על אבטחת שערי הלשכה והעברת זימונים רשמיים לאחים). בכך הונחה אבן הפינה למבנה הארגוני של הבנייה החופשית המודרנית.

מחקר ותובנות היסטוריות

המחקר ההיסטורי הביקורתי בן-ימינו, הפועל בעיקר ברוח אסכולת לשכת המחקר העתיקה בעולם "קוואטור קורונטי" (Quatuor Coronati Lodge No. 2076), בוחן בקפידה את הראיות ששרדו אודות אירועי שנת 1717 והוא מזהה את הנקודות הבאות:

• פער כרונולוגי משמעותי: כפי שמציין הטקסט, כל הידוע לנו על המפגש המכונן נשען על שני מקורות בלבד. המקור המרכזי הוא ספרו של ד"ר ג'יימס אנדרסון (Dr James Anderson), מחבר "ספר החוקות" (Constitutions of the Free-Masons). אנדרסון כלל את התיאור המפורט רק במהדורה השנייה של הספר, שפורסמה בשנת 1738 — כ-21 שנה לאחר האירוע — בעוד שהוא עצמו כלל לא נכח באותה אספה ב-1717.

• עדות חלופית ושאלת שש הלשכות: המקור הכתוב השני הוא חיבור אנונימי משנת 1763 בשם תקציר לאוהבי הסודות  Multa Paucis for Lovers of Secrets. חיבור זה טוען כי לאספה ביום יוחנן המטביל התייצבו נשיאים ומפקחים משש לשכות ולא מארבע. מרבית החוקרים המסוניים כיום גורסים כי מדובר אכן בארבע לשכות בלבד, אך קיומו של תיעוד חלופי מעיד על מסורות שונות שרווחו בלונדון באותה עת.

• "תחייה" כמיתוס מכונן: אנדרסון השתמש במונח "החיו" (revived) ביחס לאספות הרבעוניות, כאילו מדובר בחידוש מנהג עתיק יומין. אולם, מחקרים ארכיוניים מעלים כי אין כל עדות כתובה לקיומן של "אספות רבעוניות" או לקיומו של מוסד לשכה גדולה לפני 1717. ככל הנראה מדובר בשימוש רטורי מכוון שנועד להעניק נופך של לגיטימציה מסורתית למוסד ארגוני חדש לחלוטין.

אם כך נראה שהאיחוד של שנת 1717 החליף את האוטונומיה המוחלטת של הלשכות המקומיות במבנה ריכוזי, בעל חוקה אחידה ומוסדות נבחרים. לדעתכם, האם המעבר ממבנה מבוזר למסגרת מרכזית ומפוקחת היה הכרחי להישרדותו של המסדר בעת החדשה, או שמא הוא צמצם משהו מרוח החופש והמגוון המקורי של הלשכות העתיקות?

 

יותר מבירה 🍺, מקטרת 🚬 , סכין 🍽️ומזלג: האם הלשכה הגדולה נולדה כסתם מועדון חברים?

בלונדון התוססת של ראשית המאה ה-18, ריח חריף של עשן מקטרות, שיכר אייל וקפה קלוי טרי מילא את החללים האפלוליים של הפונדקים ובתי הקפה באזור קתדרלת סנט פול. באותן שנים ממש פרחה באנגליה תופעה חברתית סוחפת: מועדוני השיח והרעים. גברים ממעמדות שונים חיפשו מקלט שבו יוכלו לשבת יחד, לאכול, לשתות ולשוחח מבלי שהשסעים הפוליטיים והדתיים העמוקים של התקופה יחדרו פנימה.

באקלים חברתי זה בדיוק, ביום יוחנן המטביל בשנת 1717, התכנסו נציגי ארבע לשכות לונדוניות בפונדק "האווז והרשת" (Goose and Gridiron) והקימו לראשונה את ה-Grand Lodge (לשכה גדולה – הגוף המרכזי והריבוני המאגד ומפקח על לשכות הבנייה החופשית באזור נתון). מפגש מכונן זה הוביל חוקרים רבים לתהות: האם הבנייה החופשית הספקולטיבית לא הייתה בראשיתה אלא עוד מועדון חברתי במסווה, או אולי קרן סיוע הדדית?

חוקר המסדר הנודע ג'ורג' ויליאם ספת' (G. W. Speth) הציג בעבר עמדה שלפיה למעט טקסים מיסטיים צנועים, הלשכות המוקדמות היו במהותן Convivial Societies (אגודות חברתיות עליזות / אגודות רעים – מושג מתוך התרבות הבריטית של המאות ה-17 וה-18 המתאר התאגדויות סביב אירוח, שולחן אוכל, שיח ומשתה). באותם ימים לא היו בנמצא היכלים מפוארים; הפונדקים ובתי המרזח היו ברירת המחדל הטבעית היחידה להתכנסות קבוצתית. הסופר ג'וזף אדיסון, מעורכי כתב העת The Spectator, היטיב לתאר את רוח הזמן בציינו כי האדם הוא "חיה חברתית" המבקשת באופן טבעי התכנסויות סביב אכילה ושתייה, שבהן אהבת החברה גוברת על רוח המחלוקת והסיעתיות.

עם זאת, ההנחה שהלשכה הגדולה הוקמה כדי לספק צורך במועדון חברים חוטאת למציאות ההיסטורית. בונה חופשי שנמשך בעיקר אל ההווי והסעודות – מי שכונה במסורת המסדרית לעיתים בלעג קל Knife and Fork Mason (בונה של סכין ומזלג – כינוי לחבר המתעניין בעיקר בשולחן הלבן ובסעודת האחווה ולא ברובד הפילוסופי והטקסי) – קיבל מענה מלא בלשכתו המקומית. מפגש מנהלי של לשכה גדולה ארבע פעמים בשנה בתוספת משתה שנתי אחד לא יכול היה להצדיק מהפכה ארגונית מקיפה שכזו.

רובד נוסף שנקשר באירוע נגע לצורך בעזרה הדדית. מתוך ארבע הלשכות המייסדות, שלוש היו מורכבות בעיקר מבעלי מלאכה ואומנים, שעבורם הקמת Friendly Society או Benefit Society (אגודת עזרה הדדית / קרן תמיכה הדדית – התאגדות שהעניקה רשת ביטחון כלכלית וסיוע כספי לחבריה ולמשפחותיהם בעת חולי, פטירה או משבר) הייתה צורך קיומי. עדות לכך נראית באגודה מסדרית-פרטית שנוסדה ב-1737, וכללה קובץ תקנות מדוקדק בן 66 עמודים עבור בונים חופשיים עד גיל 40 המקפידים על תשלום חובותיהם, שזיכה חבר במענק כספי עם פטירת רעייתו. אגודה זו זנחה ברבות השנים את מנגנון הביטוח ההדדי, הפכה ללשכה רגילה (בשם "Vacation Lodge"), ולבסוף נסגרה ב-1801.

בסופו של דבר, הבונים החופשיים של 1717 אימצו את המסגרות הנוחות והמוכרות של זמנם – הפונדק, המועדון והערבות הכלכלית – ככלים חומריים בלבד. הלשכה הגדולה לא קמה כדי לייצר עוד מועדון עליז או קרן עזרה מקומית, אלא כדי לכונן מבנה סמכותי וסמלי עמוק, המאחד אנשים מרקעים שונים סביב עקרונות מוסר, סובלנות והתפתחות אישית ורוחנית.

מחקר ותובנות היסטוריות מודרניים

המחקר האקדמי המודרני (ובראשו עבודותיהם של חוקרי תנועת הנאורות דוגמת מרגרט ג'ייקוב וג'ון מוניון, לצד פרסומי לשכת המחקר Quatuor Coronati No. 2076) רואה בהתפתחות זו חלק מרכזי מעליית המרחב הציבורי של עידן הנאורות (The Enlightenment Public Sphere).

כפי שהראה הסוציולוג יורגן הברמאס, בתי הקפה והלשכות של ראשית המאה ה-18 היו חללים שוויוניים ראשונים מסוגם שבהם הייחוס המעמדי נדחק לטובת שיח רציונלי. המסמכים ההיסטוריים מאשרים כי בעוד שמפגשי הלשכות סיפקו מענה לצורכי אחווה וביטחון חברתי של אומנים ובורגנים, ייסוד הלשכה הגדולה ייצג מעבר מובהק מאיגודים מקומיים אקראיים לגוף רעיוני בעל סטנדרטיזציה טקסית, חוקה כתובה ושאיפה אוניברסלית.

האם בעידן הדיגיטלי המנוכר של ימינו, הצורך האנושי באחווה פשוטה סביב שולחן – אותה מהות ראשונית של שיחה כנה וסעודת רעים – נותר כלי חינוכי ורוחני שווה ערך לעבודה הטקסית והפילוסופית שבהיכל?

 

 שנת 1717 והולדת הלשכה הגדולה: המפץ הגדול של הבנייה החופשית

 בפוסטים הבאים נדבר על אחד המושגים הבסיסיים ביותר בבנייה החופשית של ימינו הוא "הלשכה הגדולה" (Grand Lodge) – סמכות עליונה וריבונית המאגדת ומנהלת את הלשכות תחת תחום שיפוטה באזור גיאוגרפי מסוים. אך האם תמיד היה גוף מרכזי שניווט את הספינה? עד שנת 1717, הלשכות פעלו כגופים עצמאיים לחלוטין, והתכנסו בפונדקים ובתי מרזח ללא קשר מחייב ביניהן. שנת 1717 היוותה את נקודת הרתיחה, המעיין הנובע שממנו פרצה הבנייה החופשית הסמלית כפי שאנו מכירים אותה כיום.

 באותה שנה מכוננת, התכנסו נציגיהן של ארבע לשכות לונדוניות והחליטו להתאחד תחת הנהגתו של נשיא גדול אחד. מטרתם המוצהרת הייתה ליצור "מרכז של אחדות והרמוניה" (Center of Union and Harmony), כפי שהוגדר לימים ב"חוקות אנדרסון" שפורסמו ב-1723. אנדרסון טען בכתביו כי התאגדות זו הייתה למעשה תחייה של אסיפות שנתיות קדומות מימי ה"בונים המעשיים" (Operative Masons) – הבנאים והסתתים ההיסטוריים שעסקו בבניית מבני אבן. עם זאת, אין בנמצא ראיות היסטוריות ממשיות לקיומה של סמכות לאומית קודמת שיכלה לכנס אסיפות בסדר גודל כזה.

 מעבר לאידיאולוגיה, חוקרים מעריכים כי היו גם מניעים פרקטיים למהלך. החשש העיקרי היה שככל שיגדל מספר הלשכות והחברים ללא הנהגה מרכזית, ייווצר כאוס מוחלט. במקביל, ייתכן שהייתה כוונה לשמר אלמנטים משיטת הגילדות הישנה של לונדון. סברה זו מקבלת חיזוק מהשימוש במונח "לבוש ייצוגי" או מדי שרד (Livery) עבור נושאי המשרה, ומהעובדה שסמכות הלשכה הגדולה החדשה הוגבלה בתחילה לרדיוס של שבעה מייל בלבד, בדומה לסמכותה ההיסטורית של גילדת הבנאים בלונדון.

 הקמת הלשכה הגדולה עוררה לחיים את העניין הציבורי במסדר, אך גם הביאה לתוצאות בלתי צפויות. ההצלחה והסקרנות האדירה הובילו להופעתם של פרסומי "חשיפה" (Exposé) – סדרה של ספרונים, כגון ספרו של סמואל פריצ'רד משנת 1730, שהתיימרו להדליף את סודות הטקסים לציבור הרחב. כך, שנת 1717 נותרה התאריך המכונן ששינה את פני המסדר לעד, בעוד השנים שלאחר מכן הפכו לתוצר הישיר והסוער של מהפכה זו.

 מחקר ותובנות היסטוריות

בעשורים האחרונים, חוקרים אקדמיים והיסטוריונים מסדריים בוחנים מחדש את אירועי 1717. מחקרים פורצי דרך של פרופ' אנדרו פרסקוט וד"ר סוזן סומרס מעלים את הסברה שהאיחוד המשמעותי באמת, והקמתה של הלשכה הגדולה כגוף רגולטורי מתפקד, התרחשו למעשה רק בשנת 1721. בנוסף, האקדמיה המודרנית נוטה לראות בהקמת הלשכה הגדולה תוצר מובהק של עידן הנאורות. לפי גישה זו, לא מדובר ב"תחייה" של גילדת פועלים עתיקה, אלא בהמצאה של רשת חברתית-פילוסופית מודרנית, אשר אימצה את סמלי הבנאים כדי להפיץ בחברה רעיונות חדשניים של סובלנות ואחווה.

האם לדעתכם המעבר ממסגרת של לשכות עצמאיות לחלוטין לארגון ריכוזי ומסודר תחת "לשכה גדולה" היה הכרחי להישרדותו של המסדר לאורך מאות שנים, או שאולי איבדנו משהו מהרוח החופשית המקורית בדרך למסד את הפעילות?

⛓️האור בין הסורגים: מדוע אסיר אינו יכול להיות מועמד לבנייה החופשית? ⛓️‍💥

 

בלב הפילוסופיה והמסורת של הבנייה החופשית ניצב תנאי סף מהותי ובלתי מתפשר: על המועמד להיות אדם חופשי, הפועל מתוך עצמאות אישית, שיקול דעת מוסרי ורצון חופשי מלא. אך כיצד הוגדרה חירות זו לאורך הדורות, ומה קורה כאשר חומות הכלא סוגרות על האדם?

במשך דורות דרש הריטואל העתיק שהמועמד יהיה Free Born (יליד חורין – מושג שמקורו בתקופות קדומות ומשמעותו אדם שנולד לאם חופשייה ולא למעמד משועבד או לעבדות). רק בשנת 1847 עדכנה הלשכה הגדולה המאוחדת של אנגליה את הנוסח למילה Free (בן חורין / אדם חופשי), ובכך העתיקה את מרכז הכובד מנסיבות לידתו ההיסטוריות של המועמד אל מעמדו האזרחי, המשפטי והמוסרי בהווה.

עוד לפני עדכון נוסח זה, בשנת 1783, חידדה הלשכה הגדולה את עקרון החירות בעקבות שורה של אירועים חריגים בלונדון. בשנת 1769 התקבל למסדר ג'ון וילקס (John Wilkes), פוליטיקאי רדיקלי ומעורר מחלוקת, בעודו מרצה עונש מאסר בתוך בית הסוהר הידוע King's Bench Prison (בית כלא היסטורי ששימש בעיקר לכליאת בעלי חוב ואסירים פוליטיים). בתוך כותלי הכלא הוא עבר את שלושת הטקסים המסורתיים: Making, Passing, and Raising (חניכה לדרגת תלמיד, העברה לדרגת חבר, והעלאה לדרגת רב-בונה). השערורייה העמיקה כאשר בשנת 1783 התכנסה באותו בית סוהר Military and Itinerant Lodge (לשכה צבאית ניידת – לשכה בעלת כתב אמנה מיוחד שאיפשר לה לנוע עם הגדוד ולפתוח עבודות בכל מקום חנייה) וחנכה אסירים נוספים בין הסורגים.

התגובה של ראשי המסדר הייתה חדה ונחרצת: הלשכה הצבאית נמחקה לאלתר מרשימת הלשכות המוכרות, ונקבעה הלכה פסוקה שלפיה קיום לשכה סדירה לשם חניכה, העברה או העלאה בדרגות בתוך בית כלא או מקום מעצר מנוגד באופן מוחלט לעקרונות הבנייה החופשית. ההיגיון ברור: אדם הנתון תחת שלילת חירות אינו מצוי במעמד שבו הוא יכול להציע את עצמו מתוך בחירה חופשית לחלוטין ולקחת על עצמו את עול החובות המוסריות של הבנאי החופשי.

לצד זאת, המסורת מבחינה הבחנה עמוקה בין ניסיון בלתי-סדיר לקבל מועמדים בכלא, לבין התכנסותם של אחים ותיקים שנפלו בשבי האויב. כפי שהוסבר באחת מה-Prestonian Lectures (הרצאת פרסטון – הרצאת מחקר שנתית רשמית בבנייה החופשית האנגלית), מפגשים שנערכו במחנות שבויי מלחמה לא היו לשכות סדירות להענקת דרגות, אלא התכנסויות של אחים לשם מציאת נחמה, תמיכה הדדית וחיזוק הרוח בימים אפלים של מצוקה ושבי.

מחקר ותובנות היסטוריות

מחקרים היסטוריים מודרניים מראים כי המעבר הנוסחי בשנת 1847 מ-"Free Born" ל-"Free" הושפע ישירות מביטול העבדות ברחבי האימפריה הבריטית (חוק ביטול העבדות משנת 1833), מתוך מטרה לאפשר גם לאנשים שנולדו לעבדות אך זכו בחירותם להצטרף למסדר כבני חורין שווי זכויות.

במקביל, מחקרים על פעילות מסונית במחנות שבויי מלחמה במאה ה-20 (כגון מחנה צ'אנגי בסינגפור ומצודת קולדיץ בגרמניה) ממחישים את החשיבות הפסיכולוגית של האחווה במצבי קיצון: האחים הקימו מועדוני אחווה מאולתרים, תמכו בפצועים ושימרו את ערכי המוסר האנושי מול תנאי השבי הקשים, תוך שמירה קפדנית על האיסור לקיים טקסי קבלה בהיעדר חירות.

האם לדעתכם הדרישה להיות "אדם חופשי" נועדה אך ורק להבטיח עצמאות אזרחית ומשפטית, או שמא מדובר בראש ובראשונה בחירות תודעתית, פנימית ומוסרית מכבלי הדעות הקדומות של העולם החיצוני?

מסעו של "האח המקובל": הרגע שבו הפך סיתות האבן לסיתות הנפש

 במהלך המאה ה-17 התחולל באנגליה תהליך תרבותי ורוחני מרתק, אשר שינה לבלי היכר את אופיו של מסדר הבונים החופשיים. באותה תקופה, גילדות הבנאים המקצועיות – אותם אנשי מלאכה אשר סיתתו אבנים והקימו טירות וקתדרלות – פתחו אט-אט את שערי הלשכות בפני אנשי רוח, מדענים, הוגי דעות ואצילים. אנשים אלו לא אחזו בפטיש או באיזמל מימיהם, אך מצאו בכלים הגסים הללו שפה סמלית עמוקה לבניית נפש האדם ולתיקון המידות. אדם כזה, שהתקבל אל החוג הפנימי של הלשכה, כונה "בונה מקובל".

 בלבה של לונדון פעלה "חברת הבונים" (London Company of Masons), גילדה אזרחית ומקצועית מאורגנת היטב. בתוך גילדה זו נוצרה הבחנה מהותית: היו אזרחים שהשתייכו לגילדה מכוח זכויות מסחריות או ירושת אבות מבלי לעסוק בבנייה, אך הם לא היו בונים חופשיים. לעומתם, הבונה המקובל עבר טקס חניכה סמלי ייחודי במסגרת פנימית שנודעה בשם "ההתקבלות" (The Acception). עבורו, הפיכת האבן הגולמית לאבן גזית מושלמת לא הייתה משימה של הנדסת בניין, אלא מסע פילוסופי של התעלות מוסרית וחיפוש אחר האמת והאחווה.

 

העדויות ההיסטוריות מלמדות כי התופעה קנתה לה אחיזה רחבה באנגליה זמן רב לפני הקמת הלשכה הגדולה הראשונה בלונדון בשנת 1717. המלומד והאלכימאי הנודע אליאס אשמול תיעד ביומנו בגאווה את קבלתו ללשכה ספקולטיבית בלנקשייר כבר בשנת 1646, ובשנת 1682 תיאר השתתפות בטקס "התקבלות" בבית הגילדה בלונדון. עדות ציבורית מובהקת לכך שהמושג חדר לתרבות הכללית מופיעה בפרסום הסאטירי Poor Robin's Intelligence מ-10 באוקטובר 1676; העובדה שעיתון לונדוני בחר להתבדח על חשבונם של "הבונים המקובלים" מעידה כי הלשכות הסמליות כבר היו מוכרות היטב בנוף החברתי של התקופה.

 המונח Accepted Mason (בונה מקובל) מציין חבר שהתקבל בלשכה ללימוד תורת המוסר והסמלים מבלי שעסק בסיתות אבנים הלכה למעשה. מונח זה, שנולד בלשכות המאה ה-17, מהווה עד היום את שמו הרשמי של המסדר ברחבי תבל: "בונים חופשיים ומקובלים".

 המסגרת שבה נחנכו חברים אלו כונתה The Acception (חוג ההתקבלות הפנימי), והיא פעלה כגוף טקסי ופילוסופי בתוך חברת הבונים של לונדון, כפי שמשתקף בספרי החשבונות של החברה החל משנת 1620.

הבחנה זו חידדה את ההבדל בין Operative Mason (בונה מעשי) שעסק בבנייה פיזית וחומרית, לבין Speculative Mason (בונה עיוני) המשתמש בכלי הבנייה כמטפורות מוסריות. הבחנה זו שונה לחלוטין מחברות בגילדה מכוח Patrimony (זכות אבות), אשר העניקה זכויות מסחריות בלבד ללא כל טקס חניכה סמלי או זיקה לרעיונות המסדר.

 מחקר ותובנות היסטוריות

 מחקריהם המכוננים של ההיסטוריונים דאגלס קנופ (Douglas Knoop) וג'. פ. ג'ונס (G. P. Jones) חשפו כי רישומי "חוג ההתקבלות" בלונדון משנת 1620 מוכיחים קיומה של פעילות סמלית מובנית כמעט מאה שנה לפני ייסוד הלשכה הגדולה ב-1717.

במקביל, מחקריו של ההיסטוריון ג'ון המיל (John Hamill) הדגישו כי חניכתו של אליאס אשמול ב-1646 התקיימה בלשכה עצמאית שפעלה ללא תלות בגילדה מקצועית כלשהי, מה שמצביע על כך שהבנייה העיונית (ספקולטיבית) התפתחה במקביל בכמה מוקדים ברחבי בריטניה.

 חוקר המסורת המסונית ליונל ויברט (Lionel Vibert) הצביע על המאמר מ-1676 כראיה מכרעת לכך ש"הבונים המקובלים" היו תופעה ציבורית בעלת נוכחות מוכרת בשיח הלונדוני של המאה ה-17, ולא רק אגודת סתרים מבודדת.

 בעולם המודרני, שבו כולנו בונים עיוניים העוסקים בבנייה רעיונית של החברה ושל עצמנו – כיצד אתם מיישמים את כלי הבנייה הסמליים בסיתות האבן הגולמית של חיי היומיום?

 

תעלומה היסטורית: האם היו בונים חופשיים סקוטיים? (הסוד של המילה Frie)

 

 אם נחפש במסמכים הסקוטיים העתיקים, לא נמצא את המילה המחוברת 'Freemason' בשלבים המוקדמים. מה שכן נמצא, ברשומות כמו כתב יד מלרוז (Melrose MS) משנת 1581 או ברישומי לשכת 'מאריס צ'אפל' (Mary's Chapel) משנת 1636, הוא המונח 'frie mason' בשתי מילים נפרדות, ובאיות סקוטי עתיק.

 אבל המשמעות של המילה 'frie' בהקשר הזה שונה לחלוטין מ"האבן החופשית" האנגלית שראינו בפוסטים הקודמים. להיות 'frie mason' בסקוטלנד פשוט אומר להיות אדם חופשי (Freeman) במסגרת המקצוע שלך. זהו אומן שסיים את שנות החניכות שלו כדת וכדין, ובכך "קנה את חירותו" וזכה בזכות לעסוק במקצועו באופן חופשי וללא הפרעות. המונח הסקוטי לתיאור סיום החניכות היה פשוט: "עבר להיות אדם חופשי למקצועו" (Passed frie to the trade .

 מלך שהוא בנאי-בן-חורין 👑

החוקר ליונל ויברט Lionel Vibert מצא לכך הוכחות יפהפיות ברשומות הסקוטיות. למשל, בכתב הזכויות של לשכת סקון ופרת'  Lodge Scoon and Perth משנת 1658, נכתב:

 

"...the under subscryvers maisters, ffriemen and fellow crafts measones..."

"...הַחֲתוּמִים מַטָּה, רַבָּנִים, אֲנָשִׁים חָפְשִׁיִּים, וְאֻמָּנִים-עֲמִיתִים בַּבְּנִיָּה..."

 אותו מסמך היסטורי אפילו מתגאה בכך שמלך סקוטלנד, ג'יימס השישי  King James VI , נכנס למעמד זה בעצמו:

"...entered frieman measone and fellow craft."

"...הוּבָא בַּסּוֹד כְּבַנַּאי-בֶּן-חוֹרִין וְאֻמָּן-עֲמִית."

 מה הקשר למנתחים ורופאים? 🩸

כדי להוכיח שהמילה 'frie' לא הייתה ייחודית לבנאים, חוקרים מצביעים על מסמך עתיק של גילדת המנתחים של עיר הבירה אדינבורו (Chirurgeons of Edinburgh) משנת 1505. במסמך נכתב כי חל איסור מוחלט על אדם לעסוק ברפואה או בכירורגיה בעיר אלא אם כן הוא:

 "...frie-man and burgess."

"...אִישׁ-חָפְשִׁי וְאֶזְרַח הָעִיר."

 אז האם היה בונה-חופשי  Freemason  סקוטי מוקדם? התשובה היא לא ממש. בסקוטלנד העתיקה המונח הנכון היה למעשה "בנאי שהוא אדם חופשי" (Freeman-mason). כשהמילה המחוברת 'Freemason' הגיעה לבסוף לסקוטלנד והשתרשה שם, היא הייתה בסך הכל ייבוא של המונח האנגלי! האנגלים תרמו את המילה שנוצרה מ"האבן החופשית", והסקוטים אימצו אותה כי היא התאימה יופי למונח המקומי שלהם לאזרחים חופשיים.